קווים לדמותה: הפפריקה היא לא יותר מפלפל אדום שיובש ואז נטחן – או במילים הכי פשוטות, אבקת פלפלים. סוג הפלפל – חריף או מתוק הוא הגורם הראשי שמשפיע על טעמה, ובמהלך העיבוד היא יכולה לעבור עישון – שגם הוא מוסיף לה עומק ויחודיות. מקור מוצאה זהה זה של העגבניות ותפוחי האדמה: יבשת אמריקה, וכמוהם היא הובאה לאירופה על ידי מגלי העולם הספרדים וממשיכיהם.צורות בהם זמינה: מתוקה, מתוקה, חריפה, מעושנת מתוקה, מעושנת חריפה.
עוזרת לבריאות? בוודאי. מכילה שפע של חומרים שנקראים קרטנואידים שהופכים בגוף לויטמין A החיוני לראייה ולשלל תפקודים נוספים של הגוף. כמו כן מיוחסות לו תכונות של העלאת הכולסטרול ה'טוב'.
היא משתלבת במנות כמו: גולאש, פפריקאש, כרוב ממולא ועוד מנות רבות מאזור הונגריה-בולגריה, שתושביהן אימצו אותה עמוק אל תוך ליבם וקיבתם. בספרד אוהבים במיוחד את גרסתה המעושנת שנכנסת למנות מפורסמות כמו תבשיל האורז פאייה, צ'וריסו – נקנקיית בשר מיובשת, ופטאטאס בראבאס (שם מתגלגל ויפה לתפוחי אדמה פריכים בתיבול פפריקה). במגרב היא מתבלת את נקנקיות המרגז הפיקנטיות ומוצאת את דרכה בעיקר לתיבולי דגים: מרוטב דג מרוקאי לתערובות כמו צרמלה ושרמולה (וזה לא אותו דבר), ובתוניס, כמו הכמון, היא חוברת לשפע של שום ומוצרי עגבניות להרכיב את הבסיס לחריימה.
